[ המלצה מאת איתן דרור ] זה לא דומה לכלום, זאת המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשסיימתי לקרוא. את השפה אני מבין, כך גם כל מילה ומילה, העלילה פשוטה, את כל חומרי היצירה הזאת אני מכיר היטב ועדיין הרומן הזה לא דומה לשום דבר שקראתי קודם. כעבור כמה ימים פיניתי לי בוקר וקראתי אותו שוב מבלי לעצור, אחר כך התיישבתי על המחשב וניסיתי לתרגל, ליצור מנגינה דומה עם אותם כלי שפה בהם השתמשה מחברת הרומן.
הסיפור מתרחש כפי הנראה בזמן מלחמת העולם השנייה, כך נרמז במעורפל, ואולי בארץ אירופית הגובלת באחת הארצות הקומוניסטיות, אף שגם זה לא נאמר במפורש. בעיר הגדולה אזל המזון. אימם של זוג תאומים לוקחת אותם לבית סבתם, איכרה אלימה ומלוכלכת הגרה בכפר, משאירה אותם שם ונעלמת. האב בחזית. בטכניקה נהדרת, בגוף ראשון רבים, נפרש סיפורם של התאומים. הם כותבים חיבורים קצרים המספרים את קורותיהם בכפר, ומתארים אך ורק את מה שקיים, את מה שקורה, את מה שעיניהם רואות. החיבור חייב להיות אמיתי, 'אובייקטיבי'. הם לעולם לא יכתבו "סבתא דומה למכשפה" אלא "אנשים קוראים לה המכשפה". הם גם לא יכתבו "סבתא שונאת אותנו" או "סבתא מתנהגת אלינו רע", אלא "היא קוראת לנו בני כלבה" ו"אנחנו חייבים לעשות עבודות מסוימות בשביל סבתא, אחרת היא לא נותנת לנו כלום לאכול ומשאירה אותנו בלילה בחוץ".
התאומים מסתגלים במהרה לחיים הקשים בבית הסבתא ולזוועות המתרחשות סביבם. הם מתרגלים את עצמם לשרוד ומחשלים את גופם בכל מיני שיטות אכזריות; למשל, הם נלחמים זה בזה כדי שיוכלו לשאת את הכאב בלי לבכות, ומצליפים זה בזה ואומרים בקול "זה לא כואב". ככל שמתקדמים בקריאת הספר הדיווח האמיתי, הפשוט, הנקי מכל רגש והחשיפה לעולמם של התאומים נעשים בלתי נסבלים. האימה מתגברת. על אף החיבה שהקורא רוחש לילדים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהם כעין מכונה אכזרית במיוחד, שתפקידה לשרוד בלבד ובכל מחיר. הדמויות בעלילה חסרות גיל וחסרות שם, רק "סבתא", "אימא", "שפת ארנבת", "כומר", "אבא" – ואף על פי כן אינן חד-גוניות. במעט מאוד מלל, ברישום קל בקו דק, הן מקבלות צבע ואופי, ויחד עם זאת מאפשרות לקורא לשמור על ניתוק רגשי מסוים מהן ומהמתרחש, שאם לא כן, ספק אם אפשר היה להגיע לסופו של הרומן הנפלא והמחריד הזה. למותר לציין שהוא אינו מומלץ לבעלי לב חלש.
באחד הפרקים, בזמן ביקור אצל הכומר, צופים התאומים מפתח ביתו בתהלוכה של אנשים – נשים, גברים, צעירים וזקנים רעבים צועדים בשקט, מוקפים בחיילים. יהודים? צעדת המוות? דבר לא נאמר במפורש. כאשר התאומים שבים לבית הסבתא, הם מוצאים אותה מוטלת על הרצפה שותתת דם: "התפוחים נפלו, התגלגלו ישר לתוך התהלוכה. זאת לא סיבה שירביצו לי", היא אומרת. התפוחים נפלו? הסבתא, המכונה "מכשפה", מוכנה להסתכן כדי לעזור ליהודים? קריסטוף לא נותנת תשובות. היא שומרת על חוסר בהירות לאורך העלילה וזה ודאי יכול להסביר חלק מהקסם המהפנט של היצירה הזאת. 'המחברת הגדולה' הוא ספרה הראשון של אגוטה קריסטוף. הוא זכה להצלחה כבירה ותורגם ליותר משלושים שפות. הוא הראשון בטרילוגיה ושני הספרים הנוספים שבאו אחריו – 'ההוכחה' ו'השקר השלישי' לא הצליחו לשחזר את סגנון הכתיבה, את הדמיון וגם לא את הצלחת הספר הראשון.

[ ציטוט אהוב ] "איננו רוצים עוד להאדים ולרעוד, אנחנו רוצים להתרגל לקללות, למלים שפוגעות. אנחנו מתיישבים אל השולחן, מביטים זה בעיני זה, ואומרים מלים יותר ויותר איומות. האחד: חתיכת זבל! נבזה! השני: חרא! מזדיין בתחת! אנחנו ממשיכים עד שהמלים אינן חודרות עוד למוחנו ואינן חודרות אפילו לאוזנינו. כך אנחנו מתאמנים חצי שעה בערך כל יום, אחר-כך יוצאים לטייל ברחובות."

[ מידע על ספרים ] Kristof, Agota: המחברת הגדולה. (original language: צרפתית) מצרפתית: נורית פסטרנק. כתר/הקיבוץ המאוחד, ישראל, 1988 (1986).