[ המלצה מאת אליענה אלמוג ] אף פעם לא הייתי בקנדה, אבל אני יודעת בוודאות שהיא מופיעה לעתים בחלומותיי. אני מרגישה קשורה אליה כיוון שאני מרגישה קשורה לשתי סופרות מופלאות שחיות וכותבות בה. הראשונה היא אליס מונרו, והשנייה מרגרט אטווד. מרגרט אטווד נולדה בקנדה בשנת 1939. אביה היה אנטומולוג (חוקר חרקים), ובעקבות עבודתו המחקרית שהתה אטווד תקופות ניכרות בילדותה באזורים מבודדים בצפון קוויבק.
באזור מבודד שכזה מתרחשת עלילת 'אל פני המים'. אישה צעירה, ששמה לא ידוע לנו, חוזרת לצפון קוויבק, אל האי הנידח שבו גדלה, כדי לגלות מה קרה לאביה, חוקר הטבע שנעלם ולא השאיר אחריו עקבות. אתה מגיעים עוד שלושה אנשים: ג'ו, המאהב השתקן שלה, ודייוויד ואנה – זוג נשוי. אנה, כך היא כותבת בתחילת הספר, היא החברה הכי טובה שלה, למרות שהיא מכירה אותה חודשיים בלבד. החברות הזו עומדת בפני מבחן בהמשך הספר, ונכשלת בו.
המספרת חוזרת למקום אחרי תקופה ארוכה שלא ביקרה בו. אחרי שאימה מתה ממחלה קשה, אחרי שאחיה נסע הרחק משם, אחרי שנישאה והתגרשה, אחרי שילדה ילד שנלקח ממנה, או אולי איבדה ילד שעוד לא נולד. כשהיא חוזרת היא כבר אינה ילדה שילדותה, כפי שהיא מתארת, הייתה טובה: "זה היה באמצע המלחמה, עם יומני החדשות בשחור לבן שמעולם לא ראיתי, פצצות ומחנות ריכוז, המנהיגים נוהמים אל ההמונים מתוך המדים שלהם, כאב ומוות מיותר... אבל אני למדתי את כל זה רק אחר כך... בזמנו הייתה תחושה של שלום." (עמ' 15).
אטווד נוגעת ב'אל פני המים' בשני נושאים המעסיקים אותה רבות הן בכתיבתה והן בחייה האישיים: פמיניזם ואיכות הסביבה, ובאופן בלתי מפתיע נושאים אלו מתערבבים זה בזה בעלילת הספר. הגיבורה, שבמהלך הספר חווה עוד טראומה אחת לפחות, נוסף על הטראומות שהיא נושאת עמה, נסחפת אל כוחות הטבע הקמאיים שנוכחים באי הפראי, וכמהה להשיב את הדברים לסדר הנכון והטבעי שלהם: להשיב את האי אל בעלי החיים, למחות כל זכר למה שבני האדם עושים לטבע, להפוך בעצמה לחיה, ולחיות חיים של חיה. היא מתארת את הדברים האיומים שבני אדם מעוללים לטבע בכלל ולבעלי החיים בפרט.
באחד ממסעותיהם של הארבעה באי הם נתקלים בפגר של אנפה מעונה, שהומתה בידי בני אדם. היא חשה אחריות נוראה, שותפות לפשע, וכותבת: "את הקושי שחשים אנשים מסוימים בגלל היותם גרמנים, חשבתי, אני חשה בגלל היותי אנושית". בתוך התיאור הזה של האופן בו בני האדם משחיתים את הטבע, היא רואה גם את העוול שנעשה לה כאישה, את האופן בו נכפה עליה להפיל את העובר שהתפתח בתוכה, את האופן בו הורדמה והתעוררה רק אחרי שהכול כבר נגמר, את הרופאים הגברים האטומים וחסרי הרגש שהחדירו לתוכה מכשירים מתכתיים והשאירו אותה חלולה, וגם את האיש שהייתה נשואה לו וגזל ממנה את ילדם המשותף, הגבר הראשון שבעל אותה בעודה נערה. היא רואה גם את אנה חברתה, ואת הדיכוי שהיא חווה מצד הגבר שהיא נשואה לו. אנה קמה כל יום מוקדם בבוקר, לפני דייוויד, כדי להספיק להתאפר. היא מסבירה לגיבורת הספר כי דייוויד לא אוהב לראות אותה ללא איפור, וכך מדי יום היא לובשת על פניה פנים חדשים, שאינם פניה הטבעיים, אלא מסכה שהיא מחויבת לשוב וללבוש כדי להמשיך להיות נאהבת. גם כאן יש התערבות בטבעי, הפיכה שלו למשהו אחר, התערבות הכרוכה בדיכוי. גיבורת הספר מתארת את תחושת הנתק שלה – את חוסר היכולת להרגיש, את הפחד שמא היא פגומה. כקוראת, אני יודעת שהדיסוציאציה הזו מקורה בטראומה, שזהו מנגנון הגנה אכזרי הבא למנוע מאיתנו לחוש כאב בלתי נסבל, אך מונע מאתנו לחוש גם כל רגש אחר. ולא ברור איזה גיהינום גרוע יותר – הכאב או חוסר היכולת להרגיש כלל, שהוא מחיר הדיסוציאציה. והגיבורה אכן מסרבת לשלם את המחיר הזה, ומנסה בדרכה להפוך למי שמסוגלת להרגיש. הפרק האחרון בספר נפתח במילים: "מעל לכל, לסרב להיות קורבן." ואולי זוהי עלילת הספר כולו, מתומצתת במשפט יחיד.

[ ציטוט אהוב ] "חשתי שותפות לפשע שהחליאה אותי, דביקה כמו דבק, דם על ידיי, כאילו הייתי שם והתבוננתי מבלי לומר לא או לעשות משהו כדי לעצור את זה: אחד מהפרצופים הזהירים השותקים בקהל. את הקושי שחשו אנשים מסוימים בגלל היותם גרמנים, חשבתי, אני חשה בגלל היותי אנושית."

[ מידע על ספרים ] Atwood, Margaret: אל פני המים. (original language: אנגלית) כנרת, קנדה, 1999 (1972).